Le texte Le vocabulaire Les révisions
Shvouoth
Daf 26b
אֵיזוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי לְשֶׁעָבַר? אִי דְּיָדַע – מֵזִיד הוּא! אִי דְּלָא יָדַע – אָנוּס הוּא!
Traduction
What is the case of an unwitting oath on an utterance referring to the past, for which one is liable to bring an offering? If it is a case where he knows when he takes the oath that it is not true, then he is an intentional taker of a false oath and may not bring an offering. If it is a case where he did not know at the time of taking the oath that what he was saying is not true, then he is a victim of circumstances beyond his control, and is exempt from bringing an offering.
Rachi non traduit
איזו היא שגגת [שבועת] ביטוי לשעבר. כיון דבעינן אדם בשבועה היכי משכחת לה שוגג:
אי דידע. בשעת שבועה שהוא נשבע לשקר:
מזיד הוא. וקרא כתב ונעלם בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה:
Tossefoth non traduit
ואי דלא ידע אנוס הוא. תימה אדקשיא ליה אברייתא תקשה ליה אמתני' דפ' שבועת העדות (לקמן שבועות דף ל.) דתנן על שגגתו עם זדון העדות וי''ל דשמא פשיטא ליה להש''ס בשבועת העדות דשגגת קרבן שמה שגגה דאפי' מזיד חייב בו אבל שבועת ביטוי ס''ד דלא שמה שגגה דכיון דלא מיחייב אמזיד בעינן שגגה מעלייתא והא דפשיטא ליה לקמן בשבועת העדות דאונס פטור נראה דפשיטא ליה משבועת ביטוי דאע''ג דכתיב ביה ונעלם פטר ביה אונס כ''ש שבועת העדות דלא כתב ביה ונעלם דפטור:
אֲמַר לֵיהּ, בְּאוֹמֵר: ''יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אוֹ לָאו''.
Traduction
Rav Naḥman said to him in answer to his question: It is a case where the one taking the oath says: I know that taking this oath is prohibited, but I do not know if one is liable to bring an offering for it or not. Since he does not know the full implications of his action, it is regarded as unwitting, and he may still bring an offering to atone for it.
כְּמַאן – כְּמוֹנְבַּז, דְּאָמַר: שִׁגְגַת קָרְבָּן שְׁמָהּ שְׁגָגָה?
Traduction
Rava asked Rav Naḥman further: In accordance with whose opinion do you answer in this way? Is it in accordance with the opinion of Munbaz, who says: Lack of intention with regard to the offering, i.e., ignorance as to whether one’s action renders one liable to bring an offering, is regarded as lack of intention? There is a dispute between Munbaz and the Rabbis in tractate Shabbat (69a–b) with regard to one who knows that a particular action desecrates Shabbat but does not know that it renders one liable to bring a sin-offering. Munbaz holds that even one who is merely ignorant of the liability to bring an offering is deemed an unwitting sinner who brings a sin-offering to atone. The Rabbis disagree and deem him unwitting only if he is unaware that the action is prohibited.
Rachi non traduit
כמונבז. במסכת שבת בפרק כלל גדול:
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּמוֹנְבַּז – אֶלָּא בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, דְּלָאו חִידּוּשׁ הוּא; אֲבָל הָכָא, דְּחִידּוּשׁ הוּא – דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לָא אַשְׁכְּחַן לָאו דְּמַיְיתֵי קָרְבָּן,
Traduction
Rav Naḥman explains: You may even say that this explanation accords with the opinion of the Rabbis. The Rabbis disagree with the opinion of Munbaz only with regard to all typical cases in the entire Torah for which one is liable to bring a sin-offering, where that liability is not a novelty. But here, with regard to oaths, it could be said that bringing a sin-offering is a novelty, since there is a principle that we do not find in the entire Torah another example of a simple prohibition for which one brings an offering for its unwitting violation.
Rachi non traduit
ה''ג דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן בלא כרת:
Tossefoth non traduit
אפילו תימא רבנן כו'. בר''פ כלל גדול (שבת דף סט:
ושם) גבי הא דאמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה ופריך מהא דתניא איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו והיה שם בספרים מני אילימא מונבז השתא בכל התור' כולה דלאו חידוש הוא אמר מונבז דשגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לכ''ש אלא לאו רבנן וע''כ לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש הוא לא תיובתא דאביי תיובתא ורש''י אינו גורס גירסא זו כי קשה לו והא לא אתיא ברייתא לאשמועינן דשגגת קרבן שמה שגגה אלא לאשמועינן היכי אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר ובשמעתא דחיק נמי לאשכוחי דקאמר היכי דמי כו' וגרס הקונט' הא מני מונבז היא ופירש אבל לרבנן לית להו שבועת ביטוי לשעבר והקשה הרב רבי אליעזר ממגנצ''א לפירושו דמאן האי תנא דפליג עליה דמונבז התם רבי עקיבא ואיהו אית ליה שבועת ביטוי לשעבר כדאמרי' לעיל והשיב לו רשב''ם דה''פ הא מני מונבז היא אבל לרבנן משכחת לה בענין אחר כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם יש בה לאו או לא וסבור שיש בה עשה וקשיא לר''ת דהכא בשמעתין מסקינן דאפי' לרבנן שגגת קרבן שמה שגגה ויש לומר דלית ליה דאביי ולאביי משכחת להו לרבנן כדפרישית ולפי זה תתיישב נמי גירסא ראשונה דהשתא משמע דברייתא אתיא לאשמועינן דשגגת קרבן שמה שגגה מדלא נקט איני יודע אם יש בה לאו אם לא:
דְּיָלְפִינַן מֵעֲבוֹדָה זָרָה; וְהָכָא מַיְיתֵי – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.
Traduction
Rav Naḥman continues: The reason for this principle is that we derive for which prohibitions one brings a sin-offering from the prohibition of idol worship, where one is liable to receive karet for an intentional violation and one is liable to bring a sin-offering for an unwitting violation. And yet here, in the case of the oath, one brings a sin-offering even though intentional violation of the prohibition is not punishable by karet. Given the novelty of the offering for an oath on an utterance, even the Rabbis would agree that ignorance of the fact that one is performing an action for which the Torah legislates an offering is sufficient for one to be regarded as unwitting and liable to bring a sliding-scale offering.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וּמִסְתַּכֵּן עָלֶיהָ, מַהוּ?
Traduction
Ravina asked Rava: If one took an oath concerning a certain loaf, rendering himself prohibited from eating it, and later his life is in danger due to his not eating it, what is the halakha? Is he liable to bring an offering in atonement for eating it?
מִסְתַּכֵּן – לִישְׁרֵי לֵיהּ מָר! אֶלָּא מִצְטַעֵר, וַאֲכָלָהּ בְּשִׁגְגַת שְׁבוּעָה – מַאי?
Traduction
Rava responded: If his life is in danger, let the Master permit him to eat, as saving his life overrides the prohibition; he is considered a victim of circumstances beyond his control and does not need to atone at all. Ravina said: Rather, the question is this: With regard to one who is suffering from hunger and who ate it unwittingly, i.e., he forgot the prohibition generated by the oath, although had he known, he would still have eaten this loaf of bread intentionally due to his hunger, what is the halakha?
Rachi non traduit
לישרי ליה מר. וכיון דאי אתא לקמן שרינן ליה לכתחלה כי אכיל ליה בהעלם שבועה לא עבר על שבועתו:
מצטער. ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה:
Tossefoth non traduit
מצטער ואכלה בשוגג מהו. פי' בקונטרס שאפי' היה זכור היה אוכלה וקשה דאם כן למה נקט מצטער ונראה לפרש דמצטער על מה שאינו שוכח שהיה רצונו שישכח כדי שיאכל אבל במזיד לא היה אוכל ופשיטא דלאו היינו שב מידיעתו כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל:
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: שָׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ; לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵין מֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.
Traduction
Rava said to him: We learn in a baraita: One who, had he known that his action was prohibited, would have withdrawn from sinning due to his knowledge, brings an offering for his unwitting sin; but one who would not have withdrawn from sinning due to his knowledge does not bring an offering for his unwitting sin. Since he would have eaten anyway, he does not bring an offering.
Rachi non traduit
לא שב מידיעתו כו'. והאי נמי לא שב מידיעתו הוא:
אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם''.
Traduction
§ Shmuel says: Even after one decided to take an oath, he needs to express it with his lips for it to take effect, as it is stated in the verse: ''Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good'' (Leviticus 5:4).
Rachi non traduit
צריך שיוציא. ואם לא הוציאה בשפתיו אינה שבועה:
Tossefoth non traduit
צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים. נראה דמפשטא דקרא קדריש ולא משום דאייתר להכי מדפריך בסמוך וניגמר מיניה וקאמר נמי משום דהוה תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והשתא א''כ למה ליה קרא בשבועת ביטוי לבטא בשפתים אלא אינו מיותר לכך:
מֵיתִיבִי: ''בִּשְׂפָתַיִם'' – וְלֹא בַּלֵּב; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה''.
Traduction
The Gemara raises an objection from a baraita: The verse states that one takes an oath ''with his lips,'' but not with his heart. From where is it derived that one who decided in his heart to take an oath is liable to bring an offering for an oath on an utterance? The verse states: ''Whatsoever it be that a man shall express with an oath'' (Leviticus 5:4).
הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ ''בִּשְׂפָתַיִם'' וְלֹא בַּלֵּב, וַהֲדַר אָמְרַתְּ ''גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן''?!
Traduction
The Gemara points out: This baraita is difficult in itself. You said: ''With his lips,'' but not with his heart, and then you said: From where is it derived that one who decided in his heart to take an oath is liable? There seems to be a contradiction within the baraita concerning the halakha where one did not express the oath.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא לָא קַשְׁיָא; הָכִי קָאָמַר: ''בִּשְׂפָתַיִם'' – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא הוֹצִיא; גָּמַר בְּלִבּוֹ סְתָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא''.
Traduction
Rav Sheshet said: This is not difficult; this is what the baraita is saying: One takes an oath ''with his lips'' and does not take an oath when he merely decided in his heart to express with his lips but has not yet actually expressed the oath verbally. From where is it derived that one who simply decided in his heart to take an oath without the intention of stating it with his lips is liable? The verse states: ''Whatsoever it be that a man shall express with an oath'' (Leviticus 5:4).
Rachi non traduit
ולא שגמר בלבו להוציא. שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו:
גמר בלבו סתם. שתהא שבועה בגמר לבו מנין כו':
אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא!
Traduction
The Gemara challenges: But according to the opinion of Shmuel, this baraita nevertheless poses a difficulty, as it indicates that an oath that was not expressed verbally takes effect.
Tossefoth non traduit
אלא לשמואל קשיא. ואם תאמר ודשמואל נמי יפרש הכי ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו וי''ל שהאמורא יש לו לפרש דבריו יותר:
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: ''בִּשְׂפָתַיִם'' – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ''פַּת חִטִּין'' וְהוֹצִיא ''פַּת שְׂעוֹרִין''; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ''פַּת חִטִּין'' וְהוֹצִיא ''פַּת'' סְתָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם''.
Traduction
Rav Sheshet said: Resolve the difficulty and say the baraita like this: One takes an oath ''with his lips,'' but does not take an oath where he decided in his heart to express an oath prohibiting wheat bread and he instead expressed an oath about barley bread. From where is it derived that he is liable where he decided in his heart to express an oath about wheat bread and expressed his oath about bread without specifying? The verse states: ''Whatsoever it be that a man shall express with an oath.''
Tossefoth non traduit
גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין. השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חטין דאזלינן בתר דברים שבלב בשאין הפה מכחיש והא דקאמר שמואל צריך להוציא בשפתיו היינו שצריך להזכיר פת אבל חטין אין צריך להזכיר ותימה דבפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כז:) תנן נודרין להרגים ולחרמים ולמוכסין שהן של תרומה כו' ושל בית המלך כו' ומפרש בגמ' דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע''ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אפשר משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואע''פ שאומר בלבו היום והכא נמי ליתסר אע''פ שאומר בלבו חטין וי''ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת''ח שרי אפי' שלא במקום אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו שהיה בלבו היום והכי נמי אשכחן בפ' ב' דנדרים (דף כ.) דמפליג בין ת''ח לע''ה גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ואי הוה אמרינן דגבי אונסא אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פירקין (שבועות דף כט.) גבי משה שהשביע את ישראל על דעת הקב''ה ועל דעתו ועוד נראה דהכא דסתם פת הוי דחטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס ואם תאמר בההיא דריש מס' נזיר (דף ב:) דתנן האומר אהא הרי זה נזיר ופריך בגמ' דלמא אהא בתענית קאמר ומוקי שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו ופריך דלמא לפטרו מקרבנותיו קאמר ומשני דאמר בלבו והשתא כיון דגמר בלבו להיות נזיר למה לי נזיר עובר לפניו הא הכא לא בעינן פת חטין עובר לפניו וי''ל דהתם במאי דקאמר אהא לא משמע כלל לשון נזירות אם אין הנזיר עובר לפניו והוי כאילו גמר בלבו להיות נזיר ולא הוציא כלום בשפתיו אבל הכא סתם פת הוי דחטין:
מֵיתִיבִי: ''מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ'' – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''כָּל נְדִיב לֵב''!
Traduction
The Gemara raises an objection to the opinion of Shmuel from a baraita: The verse states: ''That which is gone out of your lips you shall observe and do; according as you have vowed freely to the Lord your God, even that which you have promised with your mouth'' (Deuteronomy 23:24). From here I have derived only a case in which he expresses with his lips. From where do I derive a case where he decided only in his heart? The verse states in the context of the contributions to the building of the Tabernacle: ''And they came, both men and women, as many as were willinghearted, and brought nose rings, and earrings, and signet rings, and girdles, all jewels of gold'' (Exodus 35:22). The fact that the verse describes those who contributed as willinghearted indicates that one becomes liable via a non-verbal decision.
Rachi non traduit
מוצא שפתיך. גבי נודר להביא קרבן כתיב:
שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ''כָּל נְדִיב לֵב''.
Traduction
The Gemara answers: The case there, of contributions to the Tabernacle, is different, as it is written: ''As many as were willinghearted.'' This halakha is stated only in the context of contributions to the Tabernacle, not in the context of oaths.
Tossefoth non traduit
שאני התם דכתיב וכל נדיב לב. משמע דהכא מודה שמואל דאין צריך להוציא בשפתיו והא דאמר בספ''ק דחגיגה (דף י. ושם) היתר נדרים פורחים באויר דקאמר ר' יצחק בגמ' יש להם על מה שיסמכו דכתיב וכל נדיב לב ודחי דלמא לאפוקי מדשמואל לאו משום דלית ליה דשמואל אלא כלומר דלא ס''ל הכא כדשמואל:
וְנִיגְמַר מִינַּהּ!
Traduction
The Gemara suggests: And let us learn from it that in general, oaths can be taken via a non-verbal decision.
מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.
Traduction
The Gemara rejects this: One cannot extrapolate from the fact that the non-verbal consecrations to the Tabernacle were effective, because teruma, which can be separated non-verbally, and donating consecrated items are two verses that come as one, i.e., they are both instances where a non-verbal commitment is sufficient, and any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases.
Rachi non traduit
תרומה וקדשים. תרומת מלאכת המשכן כתיב בה כל נדיב לב הביאו וגו' וגבי קדשים כתיב בחזקיהו בספר דברי הימים (ב כט) וכל נדיב לב עולות:
Tossefoth non traduit
משום דהוו תרומה וקדשים כו'. גבי קדשים כתיב שהביאו בעזרה (דברי הימים ב כ''ט:
ל''א) כל נדיב לב עולות וגבי תרומה כתיב (במדבר י''ח:כ''ז) ונחשב לכם תרומתכם שניטלה במחשבה ואע''ג דתרומה חול אצל קדשים כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין דף מא:) ולא ילפינן מקדשים מ''מ קדשים נילפו מיניה הלכך הוו שני כתובים הבאים כאחד ובקונט' פי' דתרומה היינו תרומת המשכן דכתיב וכל נדיב לב הביאו:
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
Traduction
The Gemara asks: This works out well according to the one who says that two verses that come as one do not teach their common element, but according to the one who says that they do teach their common element, what can be said?
הָווּ חוּלִּין וְקָדָשִׁים, וְחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן.
Traduction
The Gemara answers: The two contexts here are non-sacred items, i.e., oaths, and consecrated items, donations to the Tabernacle and teruma, and we do not derive halakhot concerning non-sacred items from halakhot concerning consecrated items.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source